פורטרטים
RETRATOS
PORTRAITS
Autor: Marcelo Sznaidman
originalmente publicado en la 6a edición
אני מהנדס אזרחי ואני עובד בחברת עיצוב וניהול בניין. נולדתי בבוונוס איירס בשנת 1962 ואני חי בישראל משנת 1985.
העלייה שלי לארץ הייתה די קלה. הגעתי עם קבוצה של חברים ישירות לקיבוץ. עבדתי בשדה במשך 3 שנים ובשנת 1988 הלכתי ללמוד בטכניון שבחיפה. בשנת 1995 עזבתי את הקיבוץ מכיוון שפגשתי את אישתי רותי, ורציתי להתנסות בחיים במקום אחר. עברנו לרמת גן ואחר כך להוד השרון, אל הבית בו אנו מתגוררים כיום, ויש לנו שתי בנות.
תמיד התעניינתי בצילום אך לפני חמש שנים העניין הפך לרציני יותר. עד אז תמיד צילמתי נופים או טיולים משפחתיים.
Soy ingeniero civil y trabajo en una empresa de diseño y dirección de obras. Nací en Buenos Aires en 1962 y estoy en Israel desde el '85.
Llegar a Israel fue bastante fácil. Llegué con un grupo de amigos directo al kibutz. Trabaje tres años en el campo y en 1988 salí a estudiar, en el Technion en Haifa. En el '95 dejé el Kibutz porque conocí a Ruti que es mi esposa, y queria probar como era vivir fuera. Nos mudamos a Ramat Gan y más tarde a Hod Hasharon, a la casa donde vivimos ahora, tenemos dos hijas.
Siempre me interesó la fotografía, pero empecé a tomarlo en serio hace 5 años, hasta entonces me interesaba sobre todo en fotografiar a la familia o paisajes en los paseos.
I am a civil engineer and I work in construction management and for a design firm. I was born in Buenos Aires in 1962 and have been in Israel since '85.
My arrival in Israel was quite easy. I arrived with a group of friends at a kibbutz and worked in the field for three years. In 1988 I started studying at the Technicon in Haifa. In '95 I left the kibbutz when I met my wife, Ruti. I wanted to try out living in a different place. We moved to Ramat Gan and later to Hod Hasharon to the house where we live now. We have two daughters.
I was always interested in photography, but I started to take it seriously five years ago. Until then I was especially interested in photographing landscapes or my family trips.
Me he enfocado en los retratos, no sé si porque a la gente le gustaban más mis retratos que otros temas, o porque realmente me interesa mas la gente que otras cosas. La verdad que hasta hoy no me senté nunca a analizarlo. Pero fotografiar gente es una fuente interminable de material y generalmente me gusta mucho la interacción.
No deshecho otros temas, me gustan mucho los animales (criamos unos 10 gatos), la arquitectura y los paisajes. Pero cuando salgo especialmente a fotografiar busco a la gente.
Me emociona cuando un retrato sale bien logrado, cuando logro captar algo especial en la mirada y transferir alguna emoción... Transmitir sobre todo cercania, cuando lo miro y lo miro y no me canso de mirarlo. Me emociona más que cualquier otro tipo de fotografía. Por supuesto que tecnicamente hay requerimientos: Agudeza en los ojos, color de la piel, separacion del fondo...
Cada retrato es distinto, en muchos casos imprimo la fotografia y se la doy a la persona, como ocurrió con la fotografía del muchacho con el perro, no nos conociamos pero terminé siendo invitado a su casa. Creo que la fotografía me acerca a la gente.
I have focused on portraits. I don’t know if it's because people like my portraits over other subjects, or because I really care about people more than other things. The truth is that until today I have never sat down to analyze it. Photographing people is an endless source of material and I usually love the interaction.
I don't dislike other topics. I really like animals (in home we breed about 10 cats), architecture and landscapes, but when I go out to photograph I search for people.
I get excited when I capture something special in the eyes and am able convey some emotion. I never get tire of looking at it. It excites me more than any other kind of photography. There are, of course, technical requirements like sharpness in eyes, skin colour, background separation, etc.
Each portrait is different. In many cases I print the photograph and give it to people, as happened with the picture of the man with the dog. I didn’t know him before that moment, but in the end he invited me to his home. I believe that photography brings me closer to people.
התמקדתי בצילומי פורטרטים, אינני יודע אם זה קרה בגלל שאנשים אהבו את צילומי הפורטרטים שלי יותר מנושאים אחרים, או בגלל שאני באמת מתעניין באנשים יותר מנושאים אחרים. האמת היא שעד היום אף פעם לא ישבתי לנתח את הנושא, אבל צילום אנשים הוא מקור לחומר בלתי נדלה ובדרך כלל אני אוהב את האינטראקציה.
אינני מבטל נושאים אחרים, אני מאוד אוהב בעלי חיים (בבית אנו מגדלים בערך 10 חתולים), אדריכלות, ונופים, אך כשאני יוצא לצלם אני מחפש אנשים. אני מתרגש מצילום שהצליח, כשאני תופס משהוא מיוחד במבט בעניים שמבטא רגש... במיוחד קירבה. אני מתבונן בצילום שוב ושוב ולעולם לא מתעייף מלהתבונן בו. צילום פורטרטים מרגש אותי יותר מכל צילום אחר. כמובן יש טכניקה: חדות בעניים, צבע העור, הפרדת הרקע...
כל פורטרט הוא שונה, ופעמים רבות אני מדפיס את הצילום ונותן אותו לאנשים, כפי שקרה בצילום של האיש והכלב שלו. לא הכרתי אותו אך בסופו של דבר הוא הזמין אותי אליו הביתה. אני מאמין שהצילום מקרב אותי אל אנשים.
 |  |  |
|---|---|---|
 |  |  |
 |  |  |
 |  |  |
 |  |  |
 |  |  |
 |  |