Es una bella tarde de domingo y estoy sentada frente a mi computadora, mirando fijamente a la página en blanco justo frente a mi con nada más que el título “El hogar es donde está el corazón...”. En mi mente sé exáctamente qué decir, pero como siempre, no logro encontrar las palabras para decirlo. Supongo que es por eso que me hice fotógrafa en lugar de dramaturga (fui estudiante de artes escénicas antes de ser fotógrafa) Siempre me ha sido más fácil expresar mis sentimientos y emociones, mis esperanzas y sueños a través del arte visual, en lugar de palabras. Sin embargo, la inspiración me pega de vez en cuando, y es entonces que mis escritos me sorprenden placenteramente. Pero hoy no es uno de esos días...

 

Esta semana que acaba de pasar vi fotos de Israel que tomé en el 2012. Estaba recordando mi tiempo ahí mientras volvía a editar algunas de ellas. Pareciera que fue ayer... todavía puedo oír las festividades de Bar-Mitzvah, el pasar por la ciudad vieja y el olor del challah recién horneado el viernes por la tarde mientras hacíamos nuestras últimas compras antes de Shabat. Recuerdo los paisajes del extenso desierto que casi parecían dorados en ciertos momentos del día. Esos mismos paisajes dorados que de día parecían estar deshabitados, de noche estaban llenos de diversas luces mientras las familias viviendo en los pueblos y ciudades en las colinas se preparaban para la noche. El tiempo que pasé con mis padres en Israel fue tan corto y un poco apresurado, pero aún así, me sentí en paz.

 

El hogar no es la ciudad ni el país en el que naciste o en donde creciste, ni el edificio en el cual vives. El hogar es donde experimentas esa sensación de pertenencia. Es el lugar donde puedes sólo ser. El hogar es donde está el corazón.

It’s a beautiful Sunday afternoon and I’m sitting in front of my laptop, staring at the blank page right in front of me with nothing else but the title on it: “Home is where the heart is…”. In my mind I know exactly what I want to say, but as usual I can’t seem to find the words to say it. I guess that’s why I became a photographer instead of a playwright (I was a performing arts student before I became a photographer). It has always been easier for me to express my feelings and emotions, my hopes and my dreams through visual art instead of words. Inspiration, however, does strike me every once in a while where my writing even pleasantly surprises me! But today is not one of those days…

 

This past week I went through some photos of Israel that I took back in 2012. I was reminiscing about my time there as I re-edited some of them. It feels like yesterday… I can still hear the Bar-Mitzvah festivities passing us by in the Old City and smell the freshly baked challah on a Friday afternoon as we did our last bit of grocery shopping before Shabbos. I remember the vast desert landscapes which almost seemed golden at certain times of the day. These same golden landscapes that appeared to be uninhabited by day were filled with an array of light by nightfall as the families living in the villages and towns on the hills settled in for the night. The time I spent with my parents in Israel was too short and slightly rushed, but nonetheless, I was at peace.

 

Home is not the city or the country that you were born and raised in, nor the building in which you live. Home is where you experience a sense of belonging. It is the place where you can just be. Home is where the heart is.

זה יום ראשון אחר הצהריים יפיפה ואני יושב מול המחשב הנייד שלי, בוהה בדף הריק שמולי פרט לכותרת: "הבית הוא היכן שהלב נמצא ...". בראש שלי אני יודע בדיוק מה אני רוצה להגיד, אבל כרגיל אני לא מצליח למצוא את המילים להגיד את זה. אני מניח שזו הסיבה שהפכתי לצלם במקום מחזאי (הייתי סטודנט לאמנויות במה לפני שהפכתי לצלם). תמיד היה קל יותר עבורי לבטא את הרגשותיי ורגשותי, התקוות, והחלומות שלי באמצעות אמנות חזותית במקום מילים. השראה, לעומת זאת, מגיעה פעם בכמה זמן, ואז הכתיבה שלי מפתיעה אותי! אך אבוי היום הוא לא אחד מאותם ימים... 

בשבוע האחרון התבוננתי בכמה תמונות של ישראל שצילמתי ב2012. העלתי זיכרונות מהתקופה שלי שם תוך כדי ערכה מחדש של חלק מהם. זה מרגיש כמו אתמול ... אני עדיין יכול לשמוע את החגיגות בר המצווה כשעברו לידנו בעיר העתיקה ולהריח את החלות טריות ביום שישי אחר הצהריים, כשעשינו את הקניות האחרונות שלנו במכולת לפני שבת. אני זוכר את נופי מדבר העצומים שנראו כמעט מוזהובים בשעות מסויימות של היום. אותם נופי זהב שלכאורה נראו לא מיושבים ביום היו מתמלאים במערך של אורות  בשעות חשכה, כשהמשפחות המתגוררות בכפרים ובעיירות על הגבעות התמקמו  ללילה. הזמן אותו ביליתי עם ההורים שלי בישראל היה קצר מדי ולחוץ, אבל בכל זאת, הרגשתי שלו.

 

הבית הוא לא העיר או המדינה שבה נולדת ובה גדלת, ולא הבניין בו אתה גר. הבית הוא המקום שבו אתה חווה  תחושת שייכות. זהו המקום שבו אתה יכול פשוט להיות. הבית הוא היכן שהלב נמצא.